החלטה בתיק רע"פ 1143/13

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת א' הלמן, בע"פ 27074-12-12, מיום 27.12.2012, שבמסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת בית-משפט השלום בנצרת, אשר ניתנה על-ידי כב' השופטת א' אבו-אסעד, בבע"א 26982-06-12, מיום 20.9.2012.

           בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי, אשר אושר על-ידי בית-המשפט המחוזי בנצרת, ביום 27.12.2012. ביום 12.2.2013, החלטתי לעכב את ביצוע צו ההריסה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

ביום 21.5.2012, הוציאה המשיבה צו הריסה מנהלי, בהתאם לסעיף 238א(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"א-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק), למבנה רחב מידות, אשר הוקם על מקרקעי מדינה ללא היתר כנדרש בחוק, בתחום המועצה האזורית עמק יזרעאל (להלן: צו ההריסה).

הדיון בבית-משפט השלום

ביום 14.6.2012, הגישה המבקשת, תושבת הכפר כעביה, בקשה בהולה לבית-משפט השלום בנצרת לביטול או לעיכוב צו ההריסה המנהלי, בטענה כי היא בעלת הקניין במקרקעין האמורים, וכי בכוונתה לפעול לשם הכשרת המבנה, מושא צו ההריסה. בהקשר זה, פנה בא-כוח המבקשת לבית-המשפט למען ייעתר לבקשתה "[...] כדי שהעניין לא יתפתח למהומות בלתי רצויות משני הצדדים במיוחד במגזר הבדואי ולאור העובדה שהמגרש הינו שלה ומדובר באישה מבוגרת, אלמנה, דבר אשר עלול להבעיר את השטח ולהניב תוצאות בלתי רצויות". עוד ציינה המבקשת, כי היה ולא יתקבל היתר בניה למבנה, היא מתחייבת "לפרק את המבנה במו ידיה".

           ביום 17.6.2012, נעתר בית-משפט השלום, במעמד צד אחד, לבקשה, והורה על עיכוב ביצוע צו ההריסה עד שיערך דיון במעמד הצדדים.

           ביום 3.7.2012, נערך בבית-משפט השלום דיון בבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה, אשר בו התבקש בית-המשפט, על-ידי בא-כוח המבקשת, לדחות את המשך הדיון, וזאת כדי לאפשר למבקשת להוכיח את טענתה, כי יושב-ראש הוועדה המקומית (להלן: יו"ר הוועדה) הסכים לבטל את צו ההריסה. בית-המשפט נעתר לבקשה. ביום 12.8.2012, נערך בבית-משפט השלום דיון בבקשה, אליו התייצב, בהוראת בית-המשפט, יו"ר הוועדה, אשר הצהיר כי מעולם לא הובטח למבקשת כי צו ההריסה יבוטל, אלא כל שניתנה לה היא ההזדמנות להגיש בקשה להיתר בניה. זו, כך נטען, אכן הוגשה, אך נדחתה לגופה.

           להשלמת התמונה יצוין, כי המבקשת ובא-כוחה לא התייצבו לדיון האמור, אך בהיעדר אפשרות לברר האם זומנה המבקשת לדיון כדין, הורה בית-המשפט על דחיית המשך הדיון בבקשה ליום 3.9.2012. ואולם, גם במועד זה לא התייצבה המבקשת. באותו מעמד פנה בא-כוח המבקשת, עו"ד ויסאם כעביה, לבית-משפט השלום בבקשה לשחררו מייצוגה של המבקשת, וזאת לנוכח חילוקי דעות שנתגלעו בינו לבין המבקשת. לנוכח האמור, ובהיעדרה של המבקשת, הורה בית-משפט השלום על מחיקת הבקשה לביטול צו ההריסה. לנוכח החלטה זו, פקע תוקפו של עיכוב ביצוע צו ההריסה, אשר ניתן על-ידי בית-המשפט, ביום 17.6.2012, ובהתאם לקבוע בסעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה, על המשיבה היה לבצע את צו ההריסה עד ליום 3.10.2012.

           ביום 20.9.2012, הגישה המשיבה לבית-משפט השלום בקשה לקבלת אורכה של 60 ימים לביצוע צו ההריסה (להלן: הבקשה להארכת מועד), וזאת לאחר שמשטרת ישראל הודיעה, כי לא תוכל לסייע בביצוע צו ההריסה, בתוך תקופת 30 הימים הקבועה בסעיף 238א(ט) לחוק. המשיבה תמכה את בקשתה בתצהירו של מפקח בניה מטעמה, וכן במכתב מטעם משטרת ישראל. בית-משפט השלום נעתר לבקשת המשיבה להארכת מועד ביצוע צו ההריסה, והאריך את ביצוע הצו עד ליום 2.12.2012, כמבוקש.

           ביום 4.11.2012, הגישה המבקשת, בעצמה, בקשה בהולה נוספת לדחיית ביצוע צו ההריסה, בה ביקשה ליתן לה הזדמנות לבצע בעצמה את צו ההריסה, בתוך 60 ימים, וזאת במטרה להימנע משימוש בכוח מיותר, "לשמור על חיי אדם [...], למנוע מהומות", ובאופן שיאפשר לה לשאת בעלויות הריסת המבנה מושא צו ההריסה. ביום 25.11.2012, מחק בית-משפט השלום את הבקשה על הסף, וזאת לאחר שקיבל את עמדת המשיבה בעניין.

           ביום 27.11.2012, חתם בנה של המבקשת על התחייבות לפיה יהרוס את המבנה, בכוחות עצמו, עד ליום 30.11.2012. ברם, ביום בו היתה אמורה להתבצע ההריסה, הגישה המבקשת, באמצעות בא-כוחה, עו"ד ויסאם כעביה, בקשה בהולה, לביטול החלטת בית-משפט השלום, מיום 20.9.2012, שבמסגרתה הוענקה למשיבה אורכה לביצוע צו ההריסה. המבקשת טענה, כי בבקשת המשיבה להארכת מועד צו ההריסה נפלו פגמים דיוניים שונים, המצדיקים את ביטול ההחלטה. כך, בין היתר, נטען, כי לבקשה להארכת מועד לא צורפה תגובה בכתב מאת המבקשת, וזאת בניגוד לתקנות 4(א) ו-6 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע-2010 (להלן: תקנות התכנון והבניה). בנוסף, טענה המבקשת, כי הבקשה להארכת המועד נתמכה בתצהיר "בגצ"י", ולא בתצהיר מטעם מהנדסת הוועדה המקומית, כנדרש לפי סעיף 238א(א) לחוק התכנון והבניה. בית-משפט השלום הורה על עיכוב ביצוע ארעי של צו ההריסה, עד לדיון בבקשה לגופה.

           ביום 11.12.2012, התקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים, אשר במסגרתו, קבע בית-משפט השלום, לאחר שמיעת טענות הצדדים, כי "טענות מן הסוג הזה עשויות להצדיק הגשת ערעור על ההחלטה הנ"ל בפני ערכאת הערעור ואין הן כשלעצמן מצדיקות ביטול ההחלטה". לפיכך, דחה בית-משפט השלום את הבקשה, אך הורה על התליית ההליך למשך 48 שעות, לצורך הגשת ערעור מטעם המבקשת לבית-המשפט המחוזי.

הערעור לבית-המשפט המחוזי

ביום 13.12.2012, הגישה המבקשת ערעור לבית-המשפט המחוזי בנצרת, ובמסגרתו ערערה על החלטת הערכאה הדיונית, מיום 20.9.2012, בה ניתנה למשיבה, כאמור, אורכה לביצוע צו ההריסה. את ערעורה סמכה המבקשת על אותן טענות כפי שנטענו בבקשתה בנדון, בפני הערכאה הדיונית.

           המשיבה טענה מצידה, כי יש לדחות את הערעור על הסף, וזאת לאור העובדה, כי הערעור הוגש לבית-המשפט המחוזי, לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק להגשת ערעור. זאת, מכיוון שהערעור, אשר הוגש כאמור ביום 13.12.2012, הופנה נגד החלטת בית-משפט השלום מיום 20.9.2012.

           ביום 27.12.2012, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת. בהתייחסו לטענות בנוגע לאי-צירוף תגובה בכתב מטעם המבקשת לבקשת האורכה, כקבוע בתקנות 4(א) ו-6 לתקנות התכנון והבניה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי אכן מדובר בפגם דיוני, אך זה נרפא שעה שניתנה לצדדים ההזדמנות לשטוח את טענותיהם בנדון, בדיון בפני בית-משפט השלום, כמו גם בדיון אשר נערך בפניו. לפיכך, פגם זה, כך נקבע, אינו מצדיק את ביטול ההחלטה למתן האורכה לביצוע צו ההריסה.

           בהתייחסו לטענות המבקשת בנוגע לפגם בתצהיר, שהוגש מטעם המשיבה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי "התצהיר התומך בבקשה להארכת ביצוע הצו נועד לתמוך בנימוקים שבעטיים אין המשיבה יכולה לבצע את הצו בזמן הקצוב. [...]התצהיר התומך בבקשה, בצירוף מכתב ממשטרת ישראל, עונה על הנדרש". אשר על כן, דחה בית-המשפט גם טענה זו.

           בסיום פסק-דינו התייחס בית-המשפט המחוזי להתנהלותם של המבקשת ובא-כוחה במהלך ההליכים המשפטיים בעניינה של המבקשת. תוך שהדגיש, בין היתר, את בחירתם להסתיר מפניו את העובדה שבנה של המבקשת, אשר ליווה אותה לכל אורך ההליך, חתם על התחייבות עצמית להריסת המבנה. באותה התחייבות נאמר, כי החותם מודע לעובדה, כי בית-משפט השלום האריך את תוקף צו ההריסה אשר הוצא למבנה. בהקשר זה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי "הפונה לבית המשפט לשם קבלת סעד, בפרט כנגד הליך מנהלי המבוצע כנגדו, צריך לבוא בידיים נקיות ובתום לב, [...] תוך פירוט מלוא העובדות הרלוונטיות[...]".